כשמרגישים עצב, המוח מחפש מהר מה שיעלה את הדופמין — ולכן בדיוק אז מופיע הדחף לשוקולד, לפחמימות או לכל מה שמרגיש כמו נחמה. זו לא חולשה ולא חוסר רצון — זו כימיה. הבעיה היא לא שאת אוכלת כשעצובה, אלא כשאכילת הנחמה הופכת להפסקה הרגשית היחידה שאת נותנת לעצמך.
אם את מכירה את הדחף לפתוח מגירה כשמשהו כואב, כדאי גם לקרוא על לאכול כשמרגישה חום רגשי: איך מזהות אכילת נחמה — כי לעיתים הגבול ביניהן דק.
איך לזהות אם את אוכלת מתוך עצב?
- שאלי את עצמך: "הרגש הזה היה כאן לפני שחשבתי על אוכל?" — אם כן, כנראה שמדובר ברעב רגשי
- שימי לב אם הדחף מגיע לאוכל ספציפי מאוד (מתוק, מלוח, קראנצ'י) — רעב פיזיולוגי גמיש יותר
- בדקי אם את מרגישה יותר טוב במהלך האכילה אבל הרגש חוזר מיד אחרי — זה סימן שהאוכל לא פתר את מה שהוא הוסה
מה עושים בפועל כשהדחף מגיע?
- עצרי 90 שניות לפני — לא כדי לא לאכול, אלא כדי לבחור בכוונה
- שאלי מה את באמת צריכה עכשיו — לפעמים התשובה היא אוכל, ולפעמים היא שיחה, מקלחת חמה או בכי שלא יצא עדיין
- אם את אוכלת — אכלי בישיבה ובלי מסך, כדי שהגוף יוכל לרשום את הארוחה ולא תמצאי את עצמך חוזרת שוב לאחר חמש דקות
- ארוחה שמכילה חלבון ושומן טוב — כמו קערת עדשים ירוקות עם דלעת קלויה, פטה וזרעי דלעת — תחזיק יותר ותפחית את הדחף לחזור לאחר עשר דקות
- אם הרגש כבד מדי, לפעמים מה שעוזר הוא לא לפתור אותו אלא פשוט להחזיק אותו — אפשר לקרוא עוד על זה בלאכול כשמרגישה הצפה רגשית
את לא צריכה להפסיק לאכול כשעצובה — את צריכה ללמוד להכיר מתי האוכל עוזר ומתי הוא רק מקפיא את הרגש לכמה דקות. ההבדל הזה הוא לא שיפוטי, הוא פשוט מידע.
למידע נוסף
אפשר להעמיק אצל The Nutrition Source של הרווארד — שם יש חומר על הקשר בין מצב רוח, סטרס ואכילה. ואם מעניין אותך הצד המחקרי, PubMed מכיל עשרות מחקרים על emotional eating ותגובות הדופמין לסוכר.