כשהמצב הרוח צונח, הגוף לא סתם מבקש שוקולד — יש לזה הסבר פיזיולוגי ממשי. רמות הסרוטונין (נוירוטרנסמיטר שקשור לרגיעה ומצב רוח) יורדות בזמן עצבות, והמוח מנסה לפצות על כך דרך אוכל עשיר בפחמימות ושומן — כי הם מאיצים את ייצורו באופן זמני. הבעיה היא שהאפקט קצר, ואחריו מגיעה לעיתים תחושת אשמה שמוסיפה שכבה נוספת לעצבות.
זה לא חולשה, זה כימיה. וכשיודעים את זה, אפשר לעבוד איתו ולא נגד עצמך.
מה עוזר לעשות ברגע הזה?
- עצרי שנייה לפני — שאלי את עצמך: האם אני רעבה, או שמשהו כואב לי? אין תשובה שגויה, רק מידע.
- שתי כוס מים קרים — לפעמים הגוף מבלבל בין צמא לרעב רגשי, ראי גם [איך מזהים את הסימנים](לאכול כשמרגישה שהגוף צמא: איך מזהים את הסימנים?)
- אם את אוכלת — תאכלי ממש — שבי, הוציאי צלחת, תני לעצמך את הארוחה בלי לעמוד ליד המקרר. זה מפחית את תחושת ה"יצאתי מכלל שליטה".
- בחרי בנשנוש שמחזיק — פחמימות עם חלבון (כמו לחם + גבינה, או [קערת עדשים כתומות עם בטטה וטחינה](קערת עדשים כתומות עם בטטה קלויה, תרד וטחינה-כמון: ממה היא כל כך משביעה?)) מאפשרות למוח לייצר סרוטונין בהדרגה בלי הירידה החדה שמגיעה אחרי סוכר מהיר.
- תעשי משהו עם הידיים — שטיפת כלים, טיול קצר, כמה תנועות מתיחה — תנועה מעלה אנדורפינים ולפעמים מנתקת את הלופ.
אם את שמה לב שאכילה רגשית קורית לך הרבה, אפשר להיעזר בתוכן כמו לאכול כשמרגישה חוסר שליטה: מה קורה במוח ואיך עוצרת? כדי להבין עוד על המנגנון.
המטרה היא לא לאכול פחות ביום שאת עצובה — המטרה היא לא להוסיף אשמה על כאב.
למידע נוסף
- אפשר להעמיק אצל The Nutrition Source של הרווארד בנושא הקשר בין תזונה, מוח ומצב רוח.
- למי שמתעניינת במחקר עצמו על קשר בין סרוטונין ותזונה, PubMed היא נקודת התחלה טובה.