כשהדירה שקטה מדי ואין לאן ללכת, המקרר נפתח מעצמו — זה לא מפתיע. מחקרים מראים שחוויית בדידות מפעילה אזורים במוח שחופפים לאלו שמעבדים רעב, ולכן הגוף מבלבל בין השניים. זה לא אומר שאת חלשה — זה אומר שהמוח שלך מחפש נחמה, ומוצא אותה היכן שהוא יודע.
הבשורה הטובה: ברגע שאת מזהה שזה בדידות ולא רעב, אפשר לענות על הצורך האמיתי — ולפעמים זה עוזר יותר מכל ביסקוויט.
איך מזהים שמדובר בבדידות ולא ברעב?
- עצרי ושאלי: "מתי אכלתי בפעם האחרונה?" — אם פחות משלוש שעות, סביר שהגוף לא באמת רעב
- שימי לב לאיזה אוכל את נמשכת: בדידות בדרך כלל מושכת לפחמימות ולמתוקים, רעב אמיתי פחות סלקטיבי
- לפני שפותחים מקרר — שלחי הודעה לאחת החברות, תתקשרי למישהי, או פשוט כתבי משפט אחד ביומן
- אם אחרי ה"עצירה" עדיין רוצה לאכול — אכלי, בלי אשמה
אם את מוצאת את עצמך מגיעה לאכילה אוטומטית שוב ושוב, כדאי לקרוא גם לאכול כשהיד מושטת לפה: מה זה אכילה אוטומטית ואיך עוצרים? — יש שם כמה כלים פרקטיים שעוזרים ממש.
ואם הרגש שמניע את האכילה הוא יותר חרדה מבדידות, לאכול כשמרגישים חרדה: מה קורה בגוף ואיך אוכלים בכל זאת? יכול להוסיף עוד שכבה להבנה.
ורגע שכן בוחרת לאכול — ארוחה שמחזיקה לאורך זמן ולא מותירה אותך עם הרגשת ריקנות שניה אחרי זה היא קלף טוב. קערת עדשים כתומות עם בטטה קלויה, תרד וטחינה-כמון היא בדיוק כזו.
הרגע שבו את עוצרת ושואלת "מה אני באמת צריכה עכשיו?" — הוא כבר שינוי. לא צריך להיות מושלם, רק להיות שם.
למידע נוסף
- אפשר להעמיק אצל The Nutrition Source של הרווארד בנושא הקשר בין מצב רוח לבחירות אכילה
- ולמי שרוצה להבין את הצד המחקרי יותר לעומק — PubMed מכיל מחקרים על אכילה רגשית ומנגנוני תגמול במוח